על הדמעות ועל הישועות – סיפור מרגש מכלי ראשון

את המעשה שלפנינו הביא הרב יקותיאל יהודה גנזל בטורו בעיתון 'המבשר'. שולח הסיפור, הוא מקדים, הנו אחד מחשובי הקוראים, בנם של קדושים, הרב משה לוי שליט"א, מלמד בכיתה ג' בתלמוד־תורה כלל חסידי בעיר החסידות והתורה בני־ברק.

וכך הוא מספר: תלמיד למד אצלי בכיתה, בעל מידות טובות, שבמוחו היתה סתימה מוחלטת בכל הקשור להבנת התורה. הוא היה יושב שיעור שלם, מקשיב ומקשיב אך אינו מבין אפילו מעט.

בסוף כל שיעור היה ניגש אליי ואומר: "תודה על השיעור", ובעיניו כמיהה לזכות ולהבין, פעם אחת להרגיש את מתיקות הבנת וידיעת התורה. הוא ניסה, הוריו ניסו, אנחנו המחנכים ניסינו – כלום לא עזר.

חלפו שנתיים והתלמיד עלה לכיתה ה'.

התחילו ללמוד גמרא ועיניו כלות אולם מוחו אינו מצליח לצרף שורה לשורה, קושיא לתירוץ.

הגיעו ימי החנוכה, והמלמד החשוב בכיתה ה' פנה אל התלמידים והרחיב על נוסח ה'יהי רצון' הנאמר במקהלות חסידים קודם הדלקת נרות חנוכה, שם מבקשים, בין היתר, על לימוד התורה.

"הדלקת נרות חנוכה הוא זמן מסוגל מאד. כל מה שמבקשים בשעת הדלקת הנרות – עולה למעלה ללא עיכוב", הפליג המלמד. את המילים הללו, הבין אותו תלמיד שְתוּם הבנה, ולקח על עצמו תפקיד.

בכל ערב משמונת ימי החנוכה, הצטנף הילד בפינתו והוזיל דמעות תחינה לבוראו שיזכה ללב פתוח ללימוד התורה. הוא בכה והתייפח, שיווע והתחנן והפציר.

ותעל שוועתו ודמעתו השמימה – – – ממחרת החנוכה הוא הגיע לכיתה עם לב חדש ומוח חדש.

מאז הוא מגדולי הלמדנים בכיתה, מבין היטב כל שורה ושורה ואף מוסיף להפרות את השיעור בחידושים ובהבנות מפליאות משלו.

למען תדעו את גודל שעת הדלקת נרות החנוכה. ולמען תבקשו ולא תרפו!