פרס ורבין עם החטופים - צילום אורי הרצל יצחק באדיבות משרד הביטחון
בספר 'האיש שצעק סרק סרק' שיצא בימים אלה, ועוסק בפרשת רצח רבין ובפרשות נוספות שהסתפחו אליה, מתארים המחברים, רן שריר ואבי זלינגר, פרשיה פוליטית חמורה, המעמידה, לדבריהם, בצל פרשיות שהסעירו את מדינת ישראל לאורך השנים.
לדברי זלינגר ושריר, פרשת אבישי רביב היא למעשה הפעלה פוליטית של השב"כ לכל דבר ועניין. השניים טוענים כי הפעלת רביב לא נולדה כיוזמה מקומית בשב"כ, אלא תוזמנה ותוזמרה מהדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר.
על פי שריר וזלינגר, הבינו רבין ופרס, חודשים ספורים לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, כי הם עתידים להיתקל בהתנגדות עזה ליישומם, ולמעשה לא ניתן יהיה לממשם בלוח הזמנים שנקבע, אם בכלל.
בפברואר 1994, במטרה לטרפד את תהליך אוסלו, ביצע פעיל כ"ך ברוך גולדשטיין, טבח בעשרות מתפללים מוסלמים חפים מפשע במערת המכפלה. הטבח גרם לסערה ציבורית ובינלאומית קשה.
לדברי שריר וזלינגר, מייד לאחר הטבח כינס ראש הממשלה יצחק רבין ישיבת חירום, שבה נכחו שרים, ובכירים במערכת הביטחון. מטרת הפגישה: צעדי תגובה. רבין רצה שהעולם יבין שממשלת ישראל לא יושבת בחיבוק ידיים לנוכח הטבח הנורא.
יום לאחר הטבח, הכריזה ממשלת רבין על ארגוני כ"ך וכהנא חי כארגוני טרור, והפעילים המרכזיים בתנועות הללו נזרקו לכלא לשישה חודשי מעצר מנהלי ללא משפט.
אבל על פי הספר, ממשלת רבין לא הסתפקה בכך. שרים רבים קראו לרבין לנצל את ההזדמנות, ולהיפטר מראש הנחש – כלומר מהישוב היהודי בחברון – שאותו ראה השמאל כנקודת חיכוך מתמשכת ומדממת בין יהודים לפלסטינים.
בספרו של יעקב פרי הוא מתאר כיצד פנה אליו רבין באותו לילה, ושאל אותו מה הוא מעריך שיקרה אם צה"ל ינסה לפנות את היישוב היהודי בחברון. פרי מאד לא אהב את הרעיון, והשיב לו, שהדבר אולי אפשרי, אבל הפינוי יגרום בסבירות גבוהה לשפיכות דמים קשה, ירי בחיילים ואפילו התאבדות המונית.
תחת זאת, הציע פרי חלופה אפשרית – לפנות את תל רומידה, מאחז בלתי חוקי, באזור חברון, שכלל 11 קראוונים, ושמעולם לא קיבל אישור מאף ממשלה, אפילו לא מממשלת ימין. לדברי פרי, פינוי תל רומידה יהיה בהחלט צעד בר ביצוע.
לדברי שריר וזלינגר, רבין התלבט. הוא קרא אליו את היועץ האסטרטגי שלו יגאל פרסלר, וביקש ממנו הערכה מסודרת מה יקרה אם יוחלט על פינוי התל.
לאחר מספר שבועות הגיש פרסלר דו"ח מסודר – ועיניו של רבין חשכו. לדברי פרסלר הניסיון לפינוי תל רומידה יגרום להתגייסות המונית של מתנחלים ואנשי ימין מכל הארץ, שיתבצרו במקום. רוב הסיכויים שהדבר יגלוש לשפיכות דמים ופגיעה בחיילים – ומשם הדרך למלחמת אחים – קצרה. אם יפונה התל, העריך פרסלר, ממשלת רבין תיפול, תוקם וועדת חקירה לחקירת הפרשה – ומשמעות הדבר – עצירה מוחלטת של תהליך אוסלו!
על פי שריר וזלינגר, בנקודה זו נותרו רבין ופרס אובדי עצות. הם חתמו על הסכמי אוסלו, שיישומם היה כרוך בפינוי של כמה התנחלויות לפחות – אבל ממשלתם כשלה למעשה במבחנה הראשון, כאשר נרתעה מלפנות מאחז קטן ולא חוקי, למרות שהרקע המדיני והציבורי לפינוי היה אידיאלי (הזעזוע מטבח גולדשטיין). משמע הדבר, שתהליך אוסלו אולי יפה על הנייר, אבל בפועל, לא תהיה דרך אמיתית לממשלת רבין ליישם אותו.
שלב ההפעלה
פה מתחילה, לפי ספרם של שריר וזלינגר, תכנית חשאית, ולגמריי לא חוקית, שאותה רוקמים, ככל הנראה, בכירים בממשלה ובשב"כ.
לדברי שריר וזלינגר, מטרתם של רבין ופרס, שאיתה יסכים אפילו היום חלק גדול מהציבור הישראלי, הייתה למנוע שפיכות דמים מתמשכת של שנים, בין יהודים ופלסטינים, ולפתור אחת ולתמיד את הסכסוך בין הצדדים, באמצעות הסכם שלום בר קיימא.
אך לדברי שריר וזלינגר, על מנת לשחרר את הסכם אוסלו מהמבוי הסתום שאליו נקלע, בחרו פרס ורבין להפעיל אמצעים מפוקפקים ביותר.
מה היו אותם אמצעים מפוקפקים?
לדברי מחברי הספר, מיד לאחר הטבח במערת המכפלה, הועבר סוכן השב"כ אבישי רביב לגור בבניין של ברוך גולדשטיין. לא ממול, לא בשכונה. בבניין עצמו.
על פי עדותו המפורטת של הרב בני אלון ז"ל בפני ועדת שמגר, מיד לאחר מעברו לקריה, התחיל רביב לבצע מאות פעולות אלימות ומתוקשרות, והתעקש שהן יתמקדו אך ורק באזור חברון ובקריית ארבע.
הפעולות כללו פגיעה אלימה במאות פלסטינים, פגיעה בקטינים יהודים ובעיתונאיות זרות, איומים על חברי כנסת ופעילי שמאל, נטילת אחריות על רציחות של פלסטינים בשם מחתרת אי"ל, הפקת קייטנות טרור חמושות לנוער, והתבטאויות לוחמניות ומאיימות נגד המשך יישום הסכמי אוסלו.
לדברי הרב בני אלון, לרביב הייתה שיטה. מיד לאחר כל פעולה גזענית ואלימה שכזו, הוא היה מרים טלפון לחברת ביפר ולחברת איתורית, ומעביר לעשרות עיתונאים הודעת עיתונות קצרה, המתארת את פעולת הטרור המכוערת שאותה ביצע זה עתה.
כך נוצר מצב שרבות מהפעולות האלימות והפרובוקטיביות של רביב מצאו את דרכן אל הכותרות הראשיות במהדורות חדשות והעיתונים, בארץ ובעולם.
לדברי שריר וזלינגר, הפעולות הקשות של רביב בוצעו רק באזור חברון, ויצאו כולן מקריית ארבע. כך הן יצרו לתושבי האזור תדמית קשה של קיצונים ימנים, שלגזענותם ולאלימותם אין גבולות מוסריים.
מדוע רביב הונחה על ידי מפעיליו לבצע פעולות באזור חברון בלבד? למה לא רמאללה או שכם? התשובה לכך, לדברי שריר וזלינגר, מעניינת.
"אנחנו מעריכים שקיים קשר הדוק בין כישלון פינויו של תל רומידה – לבין ההחלטה של רבין להתחיל ולהפעיל סוכנים תועמלניים בשורות השב"כ" אומרים השניים. "אנו לא מאמינים שההפעלה המסיתה הזו של השב"כ הייתה יוזמה מקומית בשב"כ עצמו".
לדבריהם, לראשי השב"כ יעקב פרי, ולכרמי גילון שמונה אחריו, לא הייתה שום סיבה עניינית לערב את אנשי הארגון בפוליטיקה הישראלית. "רק רבין וממשלתו הרוויחו מהכפשת המתנחלים, ועל כן אנו מעריכים במידה רבה של וודאות, כי מאחורי הפעלת רביב, וסוכנים דומים שהופעלו בקריית ארבע, עמד רבין כראש ממשלה וכממונה על השב"כ" דברי שריר וזלינגר.
לדבריהם, בהסתכלות לאחור מטרת הפעולות הללו הייתה ברורה: להטות את דעת הקהל בישראל, נגד המתיישבים באזור חברון – כך שניתן יהיה לפנותם ביתר קלות כחלק מהסכם אוסלו, מבלי להיגרר למלחמת אחים.
אגב, לא רק שריר וזלינגר הגיעו למסקנה מרחיקת לכת זו. גם צבי קצובר, ראש מועצת קרית ארבע באותם ימים, אמר דברים דומים בעדותו בפני מלקטי החומר של וועדת שמגר – בתחילת 1996.
לדברי שריר וזלינגר, הצעד הראשון שנגע לתהליך אוסלו, שאותו בנימין נתניהו נאלץ לבצע כראש ממשלה, היה פינוי חברון. כלומר התאריך לפינוי חברון התקרב, ונועד להתבצע לכל המאוחר בתחילת 1996. "פרס ורבין הבינו שבמצב הנוכחי הם לא יצליחו לבצע אותו מבלי להיגרר למלחמת אחים" טוענים שריר וזלינגר.
על פי המתואר בספר, הפרובוקציות של רביב, שהתעצמו מיום ליום, והפכו למכוערות יותר ויותר, נגדעו באחת עם רצח רבין. רביב, מחבריו הקרובים ביותר של רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר, התגלה כסוכן שב"כ, ונאסר על המשטרה לחקור אותו.
"בספר 'האיש שצעק סרק סרק' אותו הוצאנו לאחרונה, אנו מתארים את כל האירועים הללו, וכיצד הפרקליטות בשיתוף השב"כ וממלא מקום ראש הממשלה שמעון פרס, עמלו קשות על מנת לקבור את פרשת אבישי רביב, ולמנוע לא רק את חקירתה, אלא לשמור בסודיות מוחלטת את נסיבותיה" אומרים שריר וזלינגר. "ונודה על האמת" הם מודים, "הניסיון הזה הצליח, ולראיה, הציבור בישראל לא יודע עד היום דבר על אופי פעולותיו של אבישי רביב, ומטרת הפעלתו".
לדבריהם, גם בכלי התקשורת המרכזיים בישראל, לא עסקו עד היום בתחקיר עומק מסודר על אבישי רביב, ובכירים בשב"כ סירבו פעם אחר פעם להתראיין בנושא.
תגובות