הזוועה שלא תישכח. התקווה שלא תיגדע / מיכאל זורגר

במהלך התקופה הארוכה בה אני מתנדב כבן שירות אזרחי במד"א חוויתי אתגרים רבים ונקודות ציון משמעותיות; רגעים של שמחה מול רגעים של עצב. רגעים של שלווה מול רגעים של דריכות אין סופית. רגעים של המולה מול רגעים של שקט.
המשותף לכל אלו זו תחושת הסיפוק.

אין יותר טוב מעשיית חסד וטוב, לעזור לאנשים שלפעמים כבר איבדו את התקווה וטיפת אור לא נשארה בהם.

יום יום אני עולה לאמבולנס בתחושת שליחות כאילו זהו יומי הראשון בשירות אזרחי. כל יום הוא הוא התחלה חדשה ועזרה לאנשים מחדש.
מעבר ל"שגרה" המתוארת, ישנם אירועים לא שגרתיים שבהם אנחנו מתגברים את צוותי מד"א. וכך התחיל לו לג בעומר תשפ"א.

הכל התחיל באווירה הכי חגיגית ואופטימית שיש. אנשים שמחים רוקדים מתפללים ובוכים. כאן נפל אדון וכאן לא חש בטוב, אבל הכל בגדר הנורמה.
עד לשעה 00:50 לאחר חצות הלילה.
אני יושב עם הצוות שלי מהשירות אזרחי כחוליה רגלית שנותנת מענה בהר מירון, ולפתע אני שומע משהו לא ברור מתוך מכשיר הקשר שברשותי.
חברי החוליה שלי בני השירות שלום ד. ואשר ג. תופסים אותי ומתחילים לנוע במהירות בין ההמון לכיוון ההר למעלה מתחם תולדות אהרון.

כשהגעתי לשם תפס אותי שוטר וצועק לי בא לכאן דחוף. נכנסתי ונהיה לי שחור בעיניים. בחורי חמד ליד אנשים בגיל העמידה שוכבים במצבי פציעה שונים, אך עדיין לא הבנו את מה שבאמת קורה, לא שיערנו את מימדי האסון.
התחלתי לפנות פצועים ומפעם לפעם כשאני חוזר לזירה היא הופכת לקשה יותר ויותר עשרות אנשים בגילאים שונים כבר שוכבים על האספלט ועל המדרגות כשלצערינו כבר אינם בין החיים.
הזכרונות המדממים משדה הקטל הזה לא יעזבו אותי לעולם.

לרוץ עם עלם חמודות בן 14 תוך כדי פעולות החייאה או לעמוד בדילמה של מי מפנים קודם? מי יזכה לחיים?
גדול כים שברנו וגדולה השריטה בלב. הלב אינו מסוגל להכיל את מה שהוא ראה וחווה.
והנחמה. הנחמה היחידה היא שזכינו להציל את מי שיכלנו. ויצאנו שלמים ונוכל להמשיך להציל חיים
חלף יותר משבוע מאז.
אוטוטו יקומו המשפחות מהשבעה יעלו לומר קדיש על יקיריהם שכבר אינם, שכבר בעולם שכולו טוב.
זכו והתעלו ונלקחו לישיבה של מעלה ביום הקדוש והנשגב יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו.
תחקירים יחקרו
יומנים יתמלאו

אבל היריעה תקצר מלהכיל את מה שיושב על הלב. על הלב השבור. הלב שראה, הלב שספג, הלב שנקרע מהמראות הקשים והלא נתפסים כמציאותיים בכלל.
הלב מסרב להאמין והמוח מסרב לעכל. הרגש נקרע אל מול אותם המראות, אל מול אותה המציאות העגומה והקשה.
התמונות יעלו ויצופו מהזיכרון ויציפו איתם נחלים של דמעה שבוע אחרי שבוע יום אחרי יום ורגע אחרי רגע.
המחשבה שאולי לא עשינו הכל והנחמה על אלו שהצלחנו להציל תלווה אותנו על כל צעד ושעל בעת שמחה וגיל ובעת מצוקה שלא תבוא יותר.
עוד נגדל ונמשיך בחיים בעזרתו יתברך. אבל זה ילך איתנו כן זה לא יעזוב.
לא רואה את עצמי ביום שלא אזכור את מה שראו עיני ואת מה שעשו ידי.
את כמות הפעמים שרצתי את הר מירון עם אלונקות ועליהן מבוגרים וצעירים יחד.
השריטה עמוקה מלהכיל ומלהגליד.
אנשים טובים ינסו אולי לעזור להמעיט את הכאב אבל לא נצליח להשכיח מליבנו את מה שנצרב בו.
בשבוע שעבר נפגשנו כל בני השירות אזרחי שהיו בזירה וכולנו ידענו שאנחנו: לא נשכח לעולם את שראו עיננו.
נקום נגדל ונתעצם ואבא שבשמים ירחם עלינו.
זכיתי ונפלה בחלקי הזכות להסתובב בין אותם הקדושים ברגעיהם האחרונים עלי אדמות..
זכיתי ובכיתי ביחד איתם ואם אותם שנשארו איתנו בין החיים.
הלב צועק שמע ישראל והידיים סוחבות עוד בחור עלם חמודות בתקווה להציל את חייו.
כואב לי שלא יכולתי אפילו לכסות אתכם ולכבד אתכם בכבודכם האחרון כי המוח הריץ אותי לפצוע הבא שעדיין נלחם על חייו.
תקצר היריעה מלהכיל את מה שהיה באותו לג בעומר תשפ"א
אסיים את מילותי בבקשה מכל אותם 45 קדושים וטהורים.
"זכיתם את מה שלא זכינו".
זכיתם להגיע קדושים וטהורים לפני כסא הכבוד לפני מלך מלכי המלכים.
מהמקום שלכם תבקשו עבורנו, עבורי ועבור חברי שהיו איתי.
ניסינו הכל למענכם תבקשו עבורנו שנוכל להתעצם ולהמשיך להציל חיים ולעשות טוב.
תבקשו עבור המשפחות שהכאב קרע אותם
שנקום כולנו ונוכל להמשיך בחיים.
תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים אמן ואמן