ידועה ומפורסמת מסירות נפשו של רבינו לקיים מצות מילה בשנות מגוריו ברוסיה בכל מצב שהוא. גם בתקופות של רדיפת הדת ע"י הקומוניסטים, כאשר לשמש כמוהל היה מהדברים שעונשם מוות, והיו צריכים להתאזר ולחגור מסירות נפש ללא גבול לקיום מצוה זו. אולם כל הקשיים והמכשולות לא עצרו בעדו מלקיים מצות בוראו, וסיכן חייו והשליך נפשו מנגד וזכה להכניס אלפי ילדי ישראל לבריתו של אאע"ה.
בתקופות הקשות שעקבו אחריו על כל צעד ושעל, ומכל שכן אם היו תופסים אותו עם איזמל המילה בידו, בחר הרבה פעמים לעבור דרך יערות כדי שלא יצטרך לנסוע דרך המלך, מקום בו עלול להתפס בידיהם. ולא אחת כיתת רגליו משך ימים ולילות בדרכים שהיו ידועות בחזקת סכנה כשלנגדו חיות טורפות, זאבים וחיתו יער, אך הוא שם בה' מבטחו ותמיד יצא בשלום ומעולם לא הוזק.
סיפר רבינו שבעברו פעם באיזה יער בדרכו למול ילדי ישראל, הרגישו בו זאבים רעבים לטרף שרצו לעברו והיו מוכנים להשקיט רעבונם בבשרו. הפחד הנורא שהשליכו עליו במבט עיניהם באותם רגעים, תיאר רבינו במליצת לשונו: "פינקען פייער זענען ארויס פון זייערע אויגן [-ניצוצות אש יצאו מהעיניים שלהם], פון די פחד אליין וואלט געקענט א מענטש אויסגיין" [-רק מהפחד עצמו אפשר היה למות]. ואז הגביה רבינו את שתי ידיו הק' למעלה כשהוא אוחז את האיזמל ואמר: "קודשא בריך הוא, פאר דיר אליין גיי איך" [-הנני הולך רק למענך]. ומשסיים את דבריו אלו הבחין כיצד התיישבו הזאבים בניחותא מן הצד וכך הצליח להמשיך בדרכו.
מעין זה סיפר רבינו, שכשהלך פעם דרך יער עבות עם בן לויתו בדרכו למול ילדי ישראל, הבחינו בארבעה זאבים שבאו כנגדם, והם הביטו בפניהם, ורבינו חזר והביט עליהם עד שהלכו להם.
באסיפה שהתקיימה פעם לטובת איזה מוסד עזר וסעד ליהודי רוסיה, סיפר רבינו מקרה דומה שקרה לו. הדבר היה כאשר עבר ביער בדרכו למול ילדי ישראל וראה מולו זאבי טרף. החביא עצמו באיזה בור שמצא שם ועמד בתוכו כשבידו הסידור הטו"ת והאיזמל, וכך נרדם עד שהאיר השחר. וכשהבחין בבוקר בזאבים שעדיין נצבים שם, הבין שאכן אותם זאבים לא באו לטורפו חלילה, רק אדרבה נשלחו לשמרו מכל רע.
ויותר מזה קרה לרבינו כפי שסיפר כעצמו, בשעה שהוצרך לעבור דרך יער מסוכן פתאום נעצרו לידו שני זאבים והתחילו מלוים אותו כשאחד מימינו ואחד משמאלו עד שיצא משם בשלום.
*
כששהה רבינו בעיה"ק ירושלים ת"ו, ביקש בערב אחד ממקורב שהכירו עוד ברוסיה ושהיה מסיע אנשים ברכבו לצורך פרנסתו, שבשעה 5:30 לפנות בוקר יש לו צורך לנסוע לאיזה מקום והוא מזרזו שלא לאחר.
אתא בוקר ורבינו התיישב ברכב ונסע לטבריה, תוך שהוא מזרזו למהר יותר. ויהי אך הגיעו לטבריה, הדריכו רבינו דרך איזה רחובות יסע, עד שהגיעו למקום בו עלו ילדים על אוטובוס, ושם הראה רבינו על ילד אחד וביקש ממקורבו לקרוא לו. וכשקרב הילד פקד עליו רבינו שימהר ויודיע לאמו: "חיים זנוויל איז דא", ורבינו הלך אחריו. המקורב שנשאר על מקומו שמע מרחוק קולות של שמחה כשנפגש רבינו עם משפחת הילד, וכעבור שעה ארוכה חזר רבינו אל המכונית והמשיכו בדרכם לירושלים.
הנהג חפץ לדעת את פשר הנסיעה, וסיפר לו רבינו, שכשנולד הילד ברוסיה פחדה אמו להכניסו בבריתו של אאע"ה פן ואולי יחטפו אנשי הרשות את הילד, כפי שהתעללו כרשעתם לפעמים בעלילה של רחמנות שההורים מתאכזרים על רך נולד כזה, אולם רבינו קיבל למולו על אחריותו, והבטיח לה שעוד יבוא לבר מצוה שלו, ובזה נחה דעת האם והניחה למולו. המשיך רבינו את הסיפור: היום מלאו לילד שלש עשרה שנה, והאם כבר שכחה מהבטחתו, ולא עלה על דעתה לערוך את הבר מצוה כראוי מאחר והיו רחוקים מתורה ומצוות. ואני באתי לקיים את הבטחתי.
וסיים דבריו: ווען איך קום נישט אין די מינוט, וואלט איך פארשפעטעט [- אלמלא באתי באותו רגע הייתי מחמיץ את הכל]. ביקורו של רבינו וקיום הבטחתו, השאיר רושם כביר עליהם ונעשו שומרי תורה ומצוות.
(הובא בספר 'אור ישראל' על המילה מתוך ספר 'הליכות חיים')
תגובות