על שמחת תורה בישיבתו של הגה"ק רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בברנוביץ, סיפר הגר״ט גולדשטיין זצ״ל:
שיא התעוררות היה בישיבה בשמחת תורה. השמחה היתה גדולה מאד והרקודים היו נמשכים עד השעה אחת בלילה, והמשגיח ר' ישראל יעקב עם ר' אברהם ברוידא עמדו ואמרו גראמען, דברים עמוקים, מתובלים בדברי מוסר.
למחרת בבוקר, האריך הגבאי בכל הקפה ארבעים עד חמישים דקות, ולאחר ההקפה השלישית עמד והכריז: "הציבור מבקש שהרבי וה׳צמח דוד׳ יעלו על השולחן לרקוד״. ר׳ אלחנן לא זז ממקומו, וה׳צמח דוד' נגש לר׳ אלחנן ואמר לו: ״הציבור מחכה״. הבחורים העמידו עבורם ספסל והשניים עלו על השולחן, ורקדו שם ביחד כחצי שעה. על כך אמר הגר״ט: ״מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה מימיו״.
עד כמה שהשאיר הדבר רושם על התלמידים, ניתן ללמוד מהעובדא הבאה:
בישיבה היתה קריאת עיתונים אסורה בהחלט וענשו של העובר על כך היה שילוחו מן הישיבה תיכף ומיד. פעם נתפס בחור עם העיתון ׳דאס קאפיטאל׳, שהיה עיתון קומוניסטי, שהיה חבוי מתחת לכר שלו, וזרקו אותו מן הישיבה! ר׳ אלחנן ז״ל בטוב לבו רצה להחזירו למוטב, לבלתי ידח ממנו נדח, והתיר לו להתפלל בישיבה בשמחת תורה. כוונתו של ר׳ אלחנן זצ״ל היתה שהבחור יתעורר לתשובה על ידי זה כשיראה אותו רוקד על השולחן לכבוד התורה.
והנה עת שמחת תורה הגיעה, והגבאי קרא לר׳ אלחנן ול'צמח דוד׳ שיעלו ויבואו וירקדו לכבוד התורה. הצדיקים רקדו על השולחן ואיתם הבחורים והשמחה היתה רבה. והנה, ׳הבחור עם העיתון׳, נסחף גם הוא לאווירה העילאית, הרהורי תשובה התנוצצו במוחו, בלבבו הבין ושב, ונתקבל בחזרה לישיבה.
השמחה הגדולה בהקפות, והאווירה המרוממת שהשתררה אז, לא הצטמצמו רק בין כותלי הישיבה, אלא היו לשם דבר בכל ברנוביץ׳, ומכל רחבי העיר באו לישיבה לשמוח בשמחת התורה. כשמונה מאות בעלי בתים התקבצו ובאו, ובין הבאים היו גם כאלה שלא נמנו על שומרי תורה ומצוות, שגם הם השתוקקו לראות את בני התורה שמחים עם התורה.
פעם בליל שמחת תורה, כאשר התפללו בישיבה תפילת מעריב, ובין בני הישיבה היו גם בחורים חסידיים, אירע שהיה 'חסידישע בחור׳ שאיחר לתפלת מעריב והגיע בזמן ההקפה הראשונה, הוא מצא לעצמו פינה ושקע בתפילה.
התפילה שלו – מספר הגר״ט – היתה בכוונה בלתי רגילה. אחד מהאנשים החילונים – עורך דין במקצועו – שבא לצפות בהקפות, התבונן מן הצד וראה ושמע איך הבחור מתפלל בלב נשבר ובהתלהבות, והדברים עשו בו רושם עמוק.
אחרי שמחת תורה בא העורך דין למשגיח ר׳ ישראל יעקב ז״ל וסיפר לו שראה את אותו בחור מתפלל מעריב בהתלהבות וברצונו לחזור בתשובה, הוא ביקש גם לדעת מה יעשה עם כליו שנטרפו, והוסיף בקשה, שרצונו ללמוד תורה, ״והבחור הזה שהתפלל כה בהתלהבות, יהיה הרבי שילמד אותו תורה״.
ר׳ ישראל יעקב השיב לו שהבחור הזה הוא בינוני ויש הרבה טובים ממנו, אולם האיש התעקש שדוקא הבחור הזה יהיה רבו. ואכן כך היה. האיש עלה ונתעלה ביראת שמים, נעשה לירא וחרד לדבר ה', ומהתומכים הגדולים של הישיבה.
[קובץ גיליונות].
לתחנה האחרונה של הימים הנוראים יש כח מיוחד
באותו ענין, נזכיר את מה שסיפר פעם הרב מפוניבז' זצ"ל, שבצעירותו התארח באחת השנים בישיבת נובהרדוק בשמחת תורה. בעיצומה של השמחה ותוך כדי מחול המרקדים לחש לו הסבא מנובהרדוק זצ"ל באזנו ואמר:
"דע לך, כי כאשר מגיע אלי בחור לישיבה לקראת אלול, אני מקווה שהאוירה של אלול תחולל בו את המהפכה שתהפוך אותו לבן עליה. אם זה אכן קרה, מה טוב ומה נעים, ואם לאו, אני עדיין מקווה שר"ה ישפיע עליו. ואם גם זה לא משפיע, אני נותן סיכוי לעשי"ת ויוהכ"פ. ואם עדיין לא התחוללה בקרבו המהפכה, הלא עדיין יש את חג הסוכות, שאצל סוג מסויים של אנשים שהימים הנוראים לא שינו אותם – השמחה המאפיינת את חג הסוכות יכולה לשנות אותם.
"ואם גם זה לא עזר – התקווה האחרונה שלי זה שמחת תורה. שמחת תורה היא התחנה האחרונה אשר מכילה כח מיוחד במינו לחולל מהפכה בלב האדם. גם אם כל העוצמות הרוחניות של הזמנים המיוחדים מר"ה ועד אחרי סוכות לא גרמו למהפכה ולהתעוררות הנדרשת, עדיין קיים סיכוי שהעוצמה האדירה הגלומה בשמחת תורה תפעל מה שאף זמן אחר לא הצליח לפעול".
(מראשית השנה)
תגובות