הבחור צעק לי: אני לא מסוגל לחזור לישיבה • מירי גפן

רק אמש פגשתי בבן מכריי. בחור החמד נראה מוכר בקיוסק, מדובר בבחור ישיבה רציני , שקדן שהיה בין ה”שפיצים” בישיבתו. לתדהמתי השיב לי: “מהמצור של תקופת פסח אני לא מסוגל לחזור לישיבה

הרשת טחונה בפטפטת בנושא אלימות השוטרים, או בענין פשיטת הרגל וחוסר האונים של ממשלתנו בהשתלטות על התפשטות נגיף הקורונה המסתורי הזה, שלא לדבר על אוזלת היד בענין הכלכלה הקורסת כמגדלי קלפים או על פת הלחם שרבים מתושבי המדינה משוועים לה.

זה לא חידוש וכולנו יודעים שקשה יש גם בלחם וגם את זה אנו אוכלים אבל המצב הוא הרבה יותר ממה שאנו יודעים, מבינים או חושבים שמבינים.

הרשת גועשת רועשת על גרף כמויות החולים המטפס בקצב מסחרר אך ישנם נושאים שפחות תופסים את המקום בפרונט. יש דברים שהשתיקה שם מדברת.

בואו נפנה מקום בבמה הציבורית הסוערת לחדר כואב בלב ליבו של בני עמנו עימם. לנפש ששותת בחוסר אונים.

כידוע לכולנו. נגיף הקורונה פגע בכל תחומי החיים. חלקם בולטים לעין והפה לא מפסיק לברבר עליו.

ישנם דברים שפגעו בנפש ונערמים בחדרי הלב.

הסיפור שהוביל אותי לכתוב זאת ולו כדי להביע מינימום הזדהות ורגישות בלב, אמפתיה אנושית, היה פוסט שכתבה אם לילד מיוחד, בפוסט היא משתפת בחויה מטלטלת שחוותה בעקבות חופשה כפויה לבנה המיוחד בשל בידוד של מורותיו, החופשה הכפויה הזו גרמה לנסיגה  משמעותית  בהתנהגות בנה המיוחד. עד כדי כך שהילד ברח היום לבית הספר מבלי ששמו לב ובניסי ניסים לא נפגע בדרכו. שהרי ילד מיוחד הוא ומתקשה לשלוט על מעשיו.

תחשבו על אמא לילד מיוחד שנאלצת לשהות בבידוד ובנה המיוחד מתדפק על חדרה מבלי שמבין מה זה בכלל קורונה ומדוע אימו מתבודדת בחדרה.

פתאום הקטסטרופה שאנו חיים בה מקבלת פורפורציה על ידי  סיפור קטן בפוסט, המחשבה חוטפת זבנג  וזרם חשמל בלב. לפתע מבינים עד כמה הקורונה גורמת לכפל התמודדות להורים בעלי צרכים מיוחדים. זה לא מסתכם רק במציאות המכריחה את ההורים להשאר בבית ולא לעבוד כי הגן או הביה”ס מושבתת זה מתעצם כשמדובר בילד מיוחד ובתקופה ללא תאריך ידוע שבו יפוג תוקף ביקורו של הנגיף הנוראי הזה באטמוספרה.

אני חושבת שיש צורך לפנות קצת משטח המודעות הציבורית ולתת קצת אמפתיה לכל ההורים שפתאום בעקבות הקורונה נאלצים להתמודד עם בעיות חינוך שלא הכירו קודם.

רק אמש פגשתי בבן מכריי. בחור החמד נראה מוכר בקיוסק, מדובר בבחור ישיבה רציני , שקדן שהיה בין ה”שפיצים” בישיבתו. לתדהמתי השיב לי: “מהמצור של תקופת פסח אני לא מסוגל לחזור לישיבה, המילה קפסולה הרתיעה אותי וכדי לא להתבטל מצאתי עבודה בקיוסק”. זו דוגמא עדינה להתמודד הורים במישור הרוחני בעקבות צל הקורונה הרודף אחרנו.

כוחו של נגיף הקורונה לא רק בפגיעה גופנית חזקה אלא בכח הכתר שלו לשלוט ולזרוע הרס בכל תחומי החיים, המגזרים, יש בו עוצמה גדולה לזרוע הרס וחורבן ולצערנו אנו לא רואים באופק עדיין את סיום המערכה והתבוססות הנגיף עד וידוא השמדתו.

זוכרים שבתחילת עידן הקורונה, עת נחשף לאור העולם יצאו בקמפיין לזכור את המבוגרים ואת כל  בעלי הסיכון.

כטבעם של דברים חדשים, כשהברזל חם היתה בו תועלת, אבל המציאות הכואבת לאט לאט התמקמה ביקום והתקררה. יש צורך לתת מקרופון שיזכיר זאת מעל גבי הבמה הציבורית. הזקנים מבודדים עדיין יושבים שפופים בביתם. חוששים לצאת ולהדבק, בעלי הסיכון מטפסים על קירות ביתם.

הגיע העת לתכלס. פחות לפטפטת ברשת, פחות העתק הדבק מקבוצה זו או אחרת.

העין לא תמיד רואה ממול את הנזקקים. לא תמיד האוזניים מצליחות לשמוע זעקתם האילמת של המתמודדים מסביב.

זה העת למעשיך…כי לפעמים יש צורך לכתוב כדי להזכיר ללב היהודי הקיים את אלו שמתמודדים בשקט, מעבר לרשת!

לפעמים הצעקה כל כך גדולה ואיש לא שומע..

אז בימי שלושת שבועות טרם ימי בין מיצרים איש לרעהו יאמר חזק ונתחזק.

 

 הכותבת היא עיתונאית ומנהלת משרד רדיו ‘קול ברמה’

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

  1. עם פאה כזו בקול ברמה הא? בושה וחרפה

    יש גבול לחילוניות החרדית

    משתמש אנונימי (לא מזוהה) |
    הגב