התפוח הסעודי ישאר על העץ ונתניהו לא יקטוף אותו

במשך שנים התמחה בנימין נתניהו במדיניות של מריחת זמן. פעמים אינספור הדבר הוכיח עצמו משתלם בזירה הפנימית, האזורית והבינלאומית. בהתבוננות על המערכת האזורית נתניהו זיהה היטב את ההזדמנויות שסיפקה הטלטלה באזור או האביב הערבי בשמו הנפוץ לישראל מאז 2010. התוצאה היא הסכמי אברהם בשנת 2020. עכשיו נתניהו רוצה לקטוף את התפוח הגדול – נורמליזציה גלויה ומלאה עם ערב הסעודית, החשובה שבמדינות המפרץ וממלכה שרואה עצמה מעצמה אזורית.

הנורמליזציה תחייב אותו להחליט, וכנראה שדי מהר: סעודיה ותהליך מדיני שמשמעותם פוטצניאל למשבר קואליציוני חמור; או מריחת זמן והפרחת סיסמאות חלולות על מחויבות מדינית ללא מעשים של ממש. פירוש הדרך הזו: יציבות קואלציונית ביחס לתהליך המדיני, אבל התפוח הסעודי ישאר על העץ ונתניהו לא יקטוף אותו. מחמד בן סלמאן הוא שועל ערמומי שלא יפול בפח של נתניהו. רמז: הוא כבר סרב לתמונה פומבית שלו ושל נתניהו לפני מספר שנים, משום שהבין כי הדבר ישרת את נתניהו פוליטית אך לא את האינטרס הסעודי. אם ערב הסעודית רוצה לבצר את מעמדה כמעצמה מדינית אזורית (והיא רוצה!), היא צריכה להביא נדוניה שמנה בנושא הפלסטיני.

זה לא האינטרס הסעודי היחיד.בית המלוכה בריאד רוצה גם אור ירוק מוושינגטון (וישראל) להעשיר אורניום למטרות אזרחיות. זו סוגייה כבדה לא פחות מהעניין הפלסטיני משום שהיא עלולה לפתוח, מבלי משים ותוך מיסקלקוליציה ביטחונית, מירוץ אזורי אל האורניום האזרחי. משם להעשרה לצרכים צבאיים הדרך לא רחוקה והדבר עלול ליצור תחרות באזור על השגת יכולת גרעינית.

בינתיים, יורש העצר הסעודי מסביר בראיונות כי בכל יום שעובר, ערב הסעודית מתקדמת לעבר נורמליזציה עם ישראל. ב-2018 הכריז בראיון לעיתון פרו יהודי בארצות הברית כי אין לו בעייה להכיר בישראל (מהלך ששבא שלו, מייסד ערב הסועדית בעת המודרנית סרב לעשות ב-1937). אלו מסרים נעימים לאוזן, אך הם אינם מבטאים בהכרח ריצה סעודית לירושלים. בית המלוכה בריאד עסוק קודם כל בשרידות – פיזית ופוליטית, גם אם אין עליו איומים קיומיים. זו טיבה של מערכת הבריתות הפנימית בתוך הממלכה. תוסיפו לזה את האיום האיראני התמידי (בין שהוא אמיתי הוא מדומה) והנה מערך שלם של אינטרסים שערב הסעודית רוצה לקדם. אם ישראל יכולה לסייע בכך, מה טוב. אם לא, הסעודים יחפשו שותפים אחרים לקדם את מה שחשוב להם.

בתוך זה נכללת גם השאלה הפלסטינית. הבקעה סעודית משמעותית בסכסוך בין ישראל לפלסטינים תעלה משמעותית את קרנם של הסעודים באזור ותחייב את המדינות האחרות החותרות להגמוניה אזורית (איראן, מצרים, תורכיה) לחשב מסלול מחדש ביחס לכוחה האזורי והבינלאומי של ערב הסעודית. נהיר שנתניהו מודע לזה היטב (יש להניח שגם שותפיו הקואלציוניים). בעבר הצהיר ראש הממשלה הישראלי כי הוא בעד שלום אזורי במסגרתו ייכללו גם הפלסטינים. זו הייתה גם יוזמת השלום הסעודית משנת 2002, שאפילו אריאל שרון המנוח אימץ.

אפשר ששר ההיסטוריה מזמן כעת לנתניהו חלון הזדמנויות שספק אם ישוב. הוא יצטרך לבחור כמה רחוק ללכת על מנת להגשים את חזונו. אם יצליח לשכנע את שותפיו לקואליציה (שלהם יש חישובים אחרים ומצבם בסקרים אינו מזהיר) כי הסכם עם סעודיה שווה את המחיר בזירה הפלסטינית, התוצאה יכולה להיות אופטימילית עבור נתניהו. אם לא יצליח, ייאלץ לבחור וגם לזכור: אין ארוחות חינם. לא במזרח התיכון.

הכותב הוא ד"ר גדי חיטמן ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת אריאל.