ה גאב''ד צילום: בעריש פילמר
מרן גאב"ד ירושלים, הגרי"ט וייס זצוק"ל, תלה את כל מה שזכה אליו באביו וברבותיו, שחינכוהו והביאוהו לחיי העולם הבא, והקרן קיימת בעולם הזה, כשזכה לעלות ולשבת על הכיסא הרם של גאוני תקיפי מרי דארעא קדישא.
בשיחה מרתקת שפורסמה לפני מס' שנים, תיאר מרן הגאב"ד את נסי הצלתו במלחמת העולם השניה ואת קורות חייו ובית הוריו עד הגיעו לכהן פאר כגאב"ד ירושלים בעיה"ק, וכך שיחזר…
היכן התגורר הרב בילדותו?
בעיירה פעזינג הסמוכה לפרשבורג. אבא היה יהודי צדיק שכל כולו מקשה אחת של עבודת ה'. אני זוכר כאשר הייתי ילד בן שש, אבא לקח אותי אל גינה סמוכה, ישבנו על ספסל, והוא לימד אותי את הפירוש על המשניות של "איזהו מקומן" שאומרים בכל בוקר. הוא אמר לי: "אי אפשר לומר את המשניות הללו בלי להבין את הפירוש".
כשהייתי ילד קטן, היה מביא לי פתקאות שבהן שמות של הזקוקים לישועה, כתובות בשפת הדייטש (גרמנית), וביקש ממני להתפלל על פלוני הזקוק לרפואה ופלוני הצריך פרנסה. הוא האמין באמת ובתמים שתפילתי, תפילת ילד קטן, מועילה.
אבא ותפילותיו הבלתי נשכחות
איך היתה תפילתו של אבא?
עיניו של מרן הגאב"ד נעצמות, קולו נרגש: התפילה של אבא? הא, עוד חקוקה בעצמותיי. זו הייתה עבודת ה' מיוחדת במינה. מחזה מופלא עוד עומד לנגד עייני, ולא מש ממני עד היום הזה. אבא היה צריך לצאת לעסקיו בשעת בוקר מוקדמת, על כן הקדים להתפלל בבית. התעוררתי משנתי, ואני שומע מתיקות כזו, ערגה כזו… כשהתעוררתי, שמעתי אותו אומר את "אז ישיר" בניגון שובה לב, מילה במילה, בהטעמה…
גם אמי ע"ה הי"ד הייתה יראה את ה' ובמצוותיו חפצה מאד. בכל בוקר, בעת לכתי אל הלימודים, הייתה עוסקת בתפילתה, שאותה החלה בשש בבוקר, והייתה רק מנענעת לי בראשה לשלום.
מה זוכר עוד הגאב"ד מעבודת ה' של אביו?
את ברכת המזון שלו, שנאמרה תמיד במתינות, בנוסח מרטיט ומיוחד. אבא היה יוצא לעסקיו בכל בוקר, אבל תחילה אכל פת שחרית. וברכת המזון שלו? הלוואי שתפילת נעילה שלי לקראת מוצאי היום הקדוש תדמה במשהו לברכת המזון שלו ביום רגיל. עיניו היו עצומות, וקולו מלא טעם והתלהבות. הגאב"ד משחזר מילה במילה, בניגון מיוחד, מלא ערגה, כפי ששמע כילד, את ברכת המזון יוצאת מפי אביו: "שלא… נבוש… ולא… ניכלם… ולא… ניכשל… לעולם… ועד".
הגאב"ד נזכר: אני זוכר, שבליל הסדר, בשנה אחת, התעלף אבא באמצע אמירת "רחם נא" מרוב התרגשות, והיו צריכים להוציא אותו ישוב על כיסאו מהחדר.
הרי בהלכה נפסק, שאסור שיהיה סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, כיוון שחסיד אחד דקר עצמו מרוב צער, כשאמר "רחם נא"…
כשראיתי את אבא מתעלף, הבנתי את ההלכה הזו… אבל גם כשלא התעלף, הוא בער בשעת ברכת המזון. כל ברכת המזון, בכל יום רגיל, הייתה תורה שלמה.
שלהי שנת תרצ"ז.
קול בכי מרטיט נשמע בבית משפחת וייס שבפעזינג, הסמוכה לפרשבורג.
והנה קול נער בוכה…
היה זה הילד יצחק טוביה בן האחת עשרה, בנה הצעיר של אחת המשפחות המפוארות בקהילה, משפחת וייס.
לא היה זה בכי על משחק שנשבר או ממתק שנעלם. היה זה בכי טהור, רצוף אהבה וגעגועים לתורה הקדושה.
"אבא רחימאי", בכה הנער, שעתיד להאיר את שמי עם ישראל ברבות השנים, ולשבת על כס ברבנות בעיה"ק ירושלים, "אינני רוצה ללכת יותר לבית הספר הגויי, אנא, שילחו אותי ללמוד בישיבה קדושה, למען אוכל למלא את כל שעותיי בש"ס ופוסקים"…
דמעות נקשרו בעיני ההורים האוהבים, והתערבו הדמעות של הצער והכאב, כהזדהות עם הילד, בדמעות של התרגשות וגיל על ה'נחת' שזכו בה…
כי זאת יש לדעת: חוק חינוך חובה חל במדינת סלובקיה, ולפיו כל ילד וילדה חייבים ללמוד בבית הספר המקומי. בשל כך נאלץ הילד יצחק טוביה ללכת יום יום עם חבריו לבית הספר הנוכרי, ורק אחר הצהריים היו מתאספים בתלמוד תורה, ולומדים לימודי קודש עד השעה שבע בערב.
בתקופת החופשה, כאשר היו המורים והתלמידים מתענגים על מנעמי החופשה הארוכה, התענגו נפשותיהם של התלמידים היהודים מזיו השכינה. באותם ימים – ששון ושמחה שלטו בקהילה היהודית. הילדים למדו בתלמוד התורה כל היום, מהבוקר עד הערב…
אך את יצחק טוביה זה לא סיפק. דרוש דרש מהוריו לעזוב את העיירה ולגלות למקום תורה, שם יוכל לתת פורקן לנפשו הכמהה והמתגעגעת לתורה, ויוכל להרוות את צימאונו מים חיים, הנחצבים מבארה של תורה.
האב דמע יחד עם הבן ואמר: "שאלה כזו צריך לשאול אדם גדול", ונסעו האב עם בנו ל'דין תורה' מרתק מאין כמוהו, בבית דינו של הגאון הקדוש רבי יהושע בוקסבוים זי"ע הי"ד, גאב"ד וראש ישיבת גאלאנטא, מאור גולת הונגריה באותה תקופה.
שבעים ושבע שנה לאחר מכן ישחזר מרן הגאב"ד זצ"ל את קורות אותה שאלה ותשובה, שעסקו בו עצמו ובעתידו, ויספר על חסדי ה' ונפלאותיו.
הכרעה מפתיעה
אני זוכר עד היום – נוצצות עיניו הטהורות של מרן זצ"ל (שליט"א) – המחזה הזה לא מש מנגד עיניי. זוכר אני את ההפתעה שהייתה לי, כאשר הרב מגאלאנטא לא היסס אפילו לרגע לפני שפסק בנידון, לאחר שאבא תיאר בפניו את בכייתי. וכך אמר אותו גאון וקדוש: "טוב יותר ללמוד בבית ספר של הגויים, ולהיות סמוך אצל שולחן אביך, מאשר ללמוד אצל היהודים רחוק מאבא"
הייתי מופתע מאוד. יותר מזה הופתעתי מהנחרצות שבתשובה, שנאמרה ברגע, ללא כל היסוס. אחרי זה כבר הבנתי
מן הסתם לא הייתה זו הוראה לרבים; תלוי מי הבן, תלוי מי האב…
מרן הגאב"ד מסכים, ומוסיף: כן, אבא כזה… הא… הוא נאנח, ונראה כי דמותו של אבא חופפת עליו מעודו עד היום הזה…
והוא ממשיך: הרב מגאלאנטא פסק את פסוקו, ושבנו הביתה. שנתיים אחר כך פרצה המלחמה האיומה, שהפרידה ביני לבין אבא לנצח— היום מבין אני ומכיר טובה לאותו צדיק וקדוש, שגם הוא נעקד על קידוש ה'. בזכות הוראתו, ובזכות שלא נטה לשמוע קול בכיי, זכיתי לשאוב מעיינות של חיי תורה ויראת שמים מאבא עוד שנתיים תמימות…
הרהבנו עוז ושאלנו: מנין היו לרב (שליט"א) מושגים גבוהים כאלו, כילד בן אחת עשרה, לבכות ולהתחנן לגלות מבית אבא כדי ללמוד במקום שאהבה נפשו?
מרן גאב"ד זצ"ל (שליט"א) מחייך ומפטיר: פרגעסט א גוטע שאלה, איך וועל דיך דערציילן דעם סוד (-אתה שואל שאלה טובה, אגלה לך את הסוד)…
אחי הגדול, דוד יונה, בא בברית האירוסין באותו זמן, והוא קיבל במתנה את הספר 'עת לעשות' (ביידיש) של הגה"ק רבי הלל מקאלאמיא זצ"ל. עיינתי בספר דנן, וראיתי כי הוא מאריך עד כמה אסור ללמוד לימודי חול בכלל, ובפרט אצל גויים. זה השפיע עליי מאוד, ומכאן נבע מקור דמעותיי…
עד כאן דברי הרב. אבל יכולים אנו רק לשער, כי בנוסף לכך, תעצומות נפש גדולות היו לילד, לצד חינוך שורשי ואיתן שקיבל בבית אביו ורב והעיירה, מהן חוצבה נפשו היוקדת, שהתרגשה מדבריו המלהיטים של הגה"ק מקאלאמיא…
שבת קודש לסדר "אחרי מות-קדושים", תרצ"ט.
והעיר פעזינג נבוכה
בעיצומה של השבת, והיה זה חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיחו הקלגסים הגרמניים אל תוך פעזינג ועשו בה שמות. באכזריות מרושעת הם גם תלשו את זקנו של רב העיר. הגאב"ד סיפר, כי לפני כחמש מאות שנה נשרפו בפעזינג כשמונים נפשות על קידוש ה', ובתוכם אב"ד הקהילה, והיו מזכירים את שמותיהם בעת הזכרת נשמות כל השנים, עד לחורבן הקהילה בשואה. שמות הנרצחים היו חקוקים בטבלה מיוחדת, בכניסה לבית הכנסת, וזו הייתה מעוטרת בלהבת אש. בעת שפרצו הרשעים הרוצחים הגרמנים להיכל בית הכנסת, בעיצומה של שבת קודש, נטפלו הללו דווקא לטבלה זו. הם תלשו אותה מהקיר, ונכנסו עמה לביתנו שהיה סמוך לבית הכנסת. היינו אז באמצע סעודת שבת, ובאיומי רובה הם כפו על אבי הי"ד לתרגם להם בכתב כל תיבה הכתובה בה. כשסיים גיחכו הרשעים וסיננו בשפתיים נוטפות דם: "אנחנו לא שורפים. אנחנו יורים".
הגאב"ד: בזיכרוני עוד חקוק הבכי של אמי הי"ד, כששמעה את הדברים הללו. רחמנות, היא בקשה, יש לנו עשרה ילדים. עדיין לא ידעה מה מצפה לעם היהודי.
הגאב"ד נזכר: בשבת בצהריים נכנסו לביתנו שוב, ואמרו בלעג שארון הקודש כבר עולה בלהבות. שני אחים שלי הצליחו להציל את עשרים ספרי התורה, והם הוטמנו עד לתחילת המלחמה בביתנו. בחודשים שנותרו עד לגירוש, בימים של קריאת התורה, נהגתי להחביא באמתחתי את אחד מספרי התורה הללו, והבאתי אותו אל בית הכנסת כדי שיוכלו לקרוא בו.
מרן נאנח: זה היה נורא נוראות. אי אפשר לתאר את הפוגרום שעשו אנשי האס.אס. בעיר. כל הלילה הם עמדו והכו יהודים ללא רחם.
למחרת אותה שבת החל מסלול ההצלה הפלאי של הילד בן השתים עשרה. פעזינג הייתה בגלילות פרעשבורג. ביום ראשון עם שחר נשלח הנער יצחק טוביה ברכבת, כשפאותיו מוחבאות מפחד הגרמנים, שכבר שרצו ברחובות, אל העיר פרעשבורג, כדי להביא את זעקת העיירה פעזינג הפצועה והחרבה למחצה.
הילד הצליח להגיע לפרשבורג, ותינה בפני ראשי הקהילה את מצוקתם של יהודי פעזינג. מנהל הקהילה, מר שוורץ, פרש את ידיו לצדדים ואמר: "מה אנו יכולים לעשות נגד הגרמנים?! רק דבר אחד נוכל לסייע לך; בקרוב יוצא ה'טרנספורט' האחרון מסלובקיה לאנגליה, ובו מורשים לנסוע רק עשרה ילדים מפרשבורג. היות שזה עתה נודע לנו שאחד מהם לא יוכל לנסוע, לאחר שאמו התחרטה ברגע האחרון, הרי נכניס אותך לרשימה במקומו".
על אתר החל הלה לסדר את ניירותיו של העילוי מפעזינג.
הגאב"ד: לפני שנתיים ביקר אצלי יהודי חשוב מקנדה, וסיפר לי כי הוא הילד שיצא אז מהרשימה. כיוון ששמע שאני נכנסתי במקומו, הוא הגיע לפגוש אותי. לו ייעדה ההשגחה העליונה דרך מילוט אחרת.
לאחר שבועות נפרד הנער מהוריו, פרידה שהתבררה למפרע כפרידה לצמיתות , ועלה אל הרכבת
מגלה לנו מרן הגאב"ד : עד היום נמצא באמתחתי מכתב, שכתב לי אבא לפני שהוגלה לאושוויץ, כאשר כבר הייתי בלונדון. במכתב כתב לי אבא יסודות חצובים של אמונה . הוא כתב לי שם, שעליי לדעת, כי מה שהקדוש ברוך הוא יעשה ויקבע – זה הטוב ביותר שיכול להיות. רק כך יכול להיות טוב, ולא אחרת. תדעו , קינדערלעך , הוא חזר וקבע במכתב, רק כמו שהקב"ה ינהיג , יהיה טוב, לא בשום צורה אחרת.
במכתב נוסף הורה לי אבא, שאשיר את זמירות השבת בדיוק כפי שהוא עצמו שר, ואכן עד היום הזה אני נשמע להוראה זו ועושה את רצונו. אני שר זמירות בדיוק כפי ששרנו בבית אבא.
מה היו דבריו האחרונים של אבא, לפני שנפרדתם?
היה זה בעת הפרידה בתחנת הרכבת. הייתי ילד בן שתים עשרה, ורגע לפני שנסעתי הוא העניק לי סידור, שבתוכו כתוב בנוסח יידישאי:"האלט זיך אין אייבישטער אימעטום אין איבעראל" (תחזיק בהקב"ה תמיד ובכל מקום). הסידור הזה נעלם לי ברבות השנים.
מרן הגאב"ד קם ממקומו , ומוציא מבית גנזיו ספר עתיק של 'אורחות צדיקים'. שקיבל במתנה מאביו. הוא מראה לנו מה שכתב בשער הספר לפני שנים רבות: "הספר הקדוש הזה ניתן לי בעת נסיעתי מבית אבי מורי זצוקללה"ה הי"ד כדי ללמוד בו ולקיים מה שנאמר בו, בחודש סיון תרצ"ט. ובספר הזה למד א"א זצ:"ל בעצמו, ועשה בו סימנים והגהות בכמה מקומות".
ברכבת, כאמור, היו תשעה ילדים מפרשבורג וילד אחד מפעזינג…
מלבדו לא נותרה לאחר המלחמה כמעט נפש יהודייה חיה מעיירת מולדתו
לונדון – סיפור של הצלה
ילד בודד בלונדון הבירה
הגאב"ד של הימים ההם: הגענו ללונדון, והקבוצה חולקה בין שלושה 'בתי ילדים'. כל התשעה מפרשבורג חולקו בין שני 'בתי ילדים', כל התשעה מפרשבורג חולקו בין שני בתי ילדים, ואני שובצתי בבית שלישי. בשבת הראשונה לשהותי שם הזדעזעתי לראות ילדים כותבים. התחלתי לבכות על שנפלתי למקום הזה, שבו מחללים שבת, ואם כי מנהל המוסד גער במחללי השבת, לא רציתי להישאר שם.
בלונדון חי יהודי צדיק יוסד עולם, רבי שמחה רובין זצ"ל, הרבי מסאסוב שמע על מצוקתי , ומיד במוצאי אותה שבת הכניס אותי אל המוסד שלו. כאן היו לי כמה חודשים טובים. למדתי פרק "איזהו נשך" עם הלכות ריבית, אצל המלמד רבי שאול שפר. באותה תקופה עוד התאפשרה העברת מכתבים לסלובקיה, וסיפרתי לאבא במכתב ששלחתי אליו כי אני לומד הלכות ריבית. במכתב שהחזיר לי ביטא אבא את האושר הרב שגרמתי לו בכך.
בעיצומו של חודש אלול , עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוציא השלטון האנגלי צו האוסר את שהותם של ילדים בלונדון, בשל ההפצצות הכבדות של הגרמנים על בירת אנגליה. כמיליון ילדים הוצאו מלונדון, ופוזרו בכפרים ברחבי אנגליה.
הגעתי עם שלושה ילדים נוספים, צעירים ממני, אל העיירה 'אילי', ושוכנתי במשפחה נוכרית. היה זה בדיוק בשבת הראשונה, לאחר הבר מצוה שלי. מיד כשהגענו, הודעתי לבעלת הבית חד משמעית, כמבוגר שבחבורה, שיש לנו 'תנאים' לשהותנו במקום: א. שכל מאכלינו יהיו רק לחם ופירות; ב. שנשתה רק תה בלי חלב (תה בחלב משמש כמשקה פופולארי באנגליה) ג. שלא נסיר את הכיפה או ה'דאשיקל' מראשינו; ד. שלא יחממו לנו מים בשבת , משום מעשה עכו"ם. יש לציין כי המשפחה המארחת לא הייתה רעה כל עיקר, התנהגה אלינו בהגינות והסכימה לתנאים האלו.
כך, בניכר, חגגתם את בר המצווה?
קיבלתי רק מתנה אחת לבר-מצוה – קיצור שולחן ערוך, מהרבי מסאסוב…
למען הכשרות, במסירות נפש
בעיצומה של השבת שמענו כי הגיע למקום יהודי מסלובקיה. שמחתי, הנה יהודי ממדינתי. כשהגיע, התאכזבתי, היה זה יהודי רפורמי, שהגיע לשם ברכב, ועט תלוי על דש בגדו. הוא החל לפתות אותנו לאכול בשר. אחד הילדים הפעוטים ששהה עמי, כבר הסכים. אמרתי לו : אביך הוא השוחט ירא השמים של פרשבורג, ואתה תאכל נבלות? הילד הסכים איתי וחזר בו. אותו יהודי כעס, ואני הפכתי בעיני הגויים ל'מסית ומדיח'… אני מצדי שמחתי, שבשבת הראשונה להיותי בר מצווה מנעתי מילד יהודי לאכול טרף….
בשבת בצהריים הגישה לנו בעלת הבית בשר קר. כשהזכרתי לה את הסיכום בינינו, היא אמרה שאותו יהודי אמר לה שרק בשר חם אסור לנו לאכול, אבל בשר קר מותר. הסברתי לה שהוא הטעה אותה, ואנו איננו אוכלים מהבשר הזה כלל, לא קר ולא חם…
מיד כשראיתי שלושה כוכבים ברקיע , כתבתי מכתב לרבי מסאסוב, והתלוננתי שאיננו יכולים להישאר עוד בבית הגויים. וגם אם אנחנו נסתדר איכשהו, מה יהא על שאר הילדים הפזורים בבתי הגויים? ביום שני בבוקר הגיע המכתב אל הרבי, ובאותו יום בצהריים כבר הופיע הרבי במקום, ומיד החל בפעולות לפתוח בית ילדים נפרד. הוא חיפש הרבה , עד שמצא בית, שאותו שכר מאשת כומר,ולמחרת ביום שלישי עברנו לשם, והיינו ארבעת הילדים הראשונים. ב'ימים הנוראים' כבר היו שם חימשים ילדים יהודיים!
הרבי מסאסוב שלח זוג צעיר מלונדון לנהל את בית הילדים. האברך, רבי שלמה שפירא, מנכדי ה'בני יששכר' למד עמנו פרק "כל הבשר" במסכת חולין , וזוגתו בישלה.
בכל אותה תקופה לא רצה הגאב"ד ליהנות מחלב עכו"ם, כך שתקופה ארוכה לא טעם טעמו של חלב.
תקופה ארוכה כזו בלי חלב, לילד שצריך להתחזק ולגדול?
אכן, עיקר התפריט היה מורכב מחלב, וסבלתי מכך שלא טעמתי ממנו. גם חטפתי מכות על זה מאנשי הצוות.. תקופה קצרה לאחר מכן התיר לי מר ברנשטיין, מנהל המוסד, לנסוע למחלבה בעיר סמוכה פעמיים בשבוע כדי להשגיח על החליבה. כך הפכתי ל'משגיח' שהחלב לא יהיה חלב עכו"ם.
הבריחה מן המוסד
מנין שאב הגאב"ד את הכוחות לעמוד על שלו בגיל צעיר כזה בענייני הלכה, ואף להציב תנאים בביתו של הגוי?
המלמד שלי בלונדון, ר' שאול שפר, החדיר בי את המושגים האלו, ובסך הכל נשמעתי אליו לקראת סוף החורף נגשתי אל מר ברנשטיין, מנהל המוסד, וביקשתי ממנו לעבור ללמוד בישיבה. הסברתי לו שגם אחיי למדו בישיבות קדושות, אחי דוד למד בישיבת נייטרא, ואני רוצה ללכת בעקבותיהם. אך הוא דחה אותי, ואמר כי אני צעיר מדי.
כשראיתי שאינני מצליח להגשים את שאיפתי , ברחתי, יחד עם ילד נוסף, באמצע הלילה… ל"מזלי" תפס אותנו מר ברנשטיין והחזיר אותנו למוסד, תוך שהוא גוער בנו כי אנו "שווינדרלערס" (גנבים בלילה).
כל תושבי העיירה הביטו בנו במבט מאשים… אבל מה לעשות שנפשי חשקה בתורה ובלימוד בישיבה? למחרת בשעה שתים עשרה בצהריים נמלטתי שוב. ידעתי כי המנהל יושב כעת בפגישה. כך הגעתי אל ברונמות' לפני פורים של שנת ת"ש, שם למדתי מסכת מגילה בישיבה אצל רבי יעקב שפירא (בן דודו של רבי שלמה)
אך לא שהיתי שם זמן רב מדי. בורנמות' היא ליד הים, וכבר ראינו ספינות אויב שטות בים , מול אנגליה. שמות הרחובות בעיר כוסו , ונאסר על התושבים לדבר עם אנשים זרים. לאחר חג השבועות, כשאיומי המלחמה התגברו , והעיר התרוקנה מתושביה היהודים, לא ידעתי מה לעשות. אבל אז שלח האדמו"ר מסאסוב לאסוף אותי אל תוך ביתו.
האדמו"ר נתן לי אש"ל מלא, והיה לי 'מעין עולם הבא'. בכל בוקר למדתי עמו את פרק א' דחולין, ובערב טיילתי עם האדמו"ר , כשאנו משננים בעל פה את מה שלמדנו ביום.
בימי הסליחות של שנת ת"ש, משגברו ההפצצות, ולאחר שהתברר כי הנאצים מכוונים את הפצצות במטוסיהם דווקא אל השכונות היהודיות, לא רצה הרבי לקבל אחריות לחיי, והביאני אל בית היין, אל ישיבתו של מו"ר, הגאון הצדיק, רבי משה שניידר זצ"ל, מצויד במכתבו של הרב מפעזינג הי"ד.
הגאון רבי משה שניידר זצ"ל פרס את חסותו על הנער הצעיר, היתום מאב ואם, ונפשו דבקה בנפשו.
צו גיוס לצבא האנגלי
לנדון הפכה באחת לחזית. המוסקים הגרמניים השחירו את שמי העיר בהפגזות כבדות, והמונים ברחו מבירת המדינה. גם הנער יצחק טוביה נמלט לגייטסהד, אולם לא ארכו הימים, והבחור היתום קיבל זימון לצבא האנגלי כדי להשתתף במאמץ המלחמתי. החשש גבר, כאשר בתוך זמן קצר הגיע זימון שני.
בעל ה'חזון יחזקאל', הגאון רבי יחזקאל אברמסקי – היה נרעש. על אתר קם ונסע יחד עם הגאב"ד כל הלילה ללונדון , שם כינס מושב בית דין מיוחד ותהה: וכי זהו 'זעלנער' (חייל) ? הוא יעמוד בחזית ומוחו יהגה באותם רגעים בסוגיית התוס' במסכת בבא קמא, העוסקת בזורק חץ- אי בתר מעיקרא , אי בתר תבר מנא … הרב אברמסקי ציווה להוציא מכתב מיוחד מבית הדין, הממוען לצבא האנגלי, שבו 'הסביר' בית הדין את 'עמדתו' , כי מדובר בבחור ישיבה שלומד תורה, ואין לו מה לחפש בצבא.
מרן הגאב"ד מחייך במאור פנים: כנראה אותם גויים פחדו משליח בית הדין, כי עד אז קראו לי פעמיים, ומאז לא שמעתי מהם והם לא שמעו ממני….אני זוכר בחור אחד ויחיד , שנאלץ ללכת לצבא, והשאלתי לו את ה'קיצור שולחן ערוך' שקבלתי כמתנה מהאדמו"ר מסאסוב –לונדון זצ"ל. לאחר המלחמה הוא החזיר לי את הספר, והוא עצמו לא נחמץ, אלא התעלה לכהן פאר ברבנות בבארא פארק שבארה"ב…
עשר שנים למד מרן הגאב"ד בכולל לבני עלייה בגייטסהד. בכולל למדו את כל סדר קודשים ומועד, ש"ס ופוסקים: בלילה למדתי הלכות יין נסך עם בחור מקומי, וברוך ה' לאחר ארבעים שנה, כאשר הייתי אחראי על השגחה בייצור יין במדינות צרפת, הונגריה ולוקסמבורג, השתמשתי באותו לימוד לטובת הכשרות.
בכולל זה עלה ונתעלה, משנת תש"ח עד שנת תשי"ח, וקיבל היתר הוראה, מהרב רבינוב, תלמיד מרן ה'חפץ חיים', ומהרב שיקובצקי להרביץ תורה בישיבתו של הגר"א שלזינגר בלונדון.
(מתוך שיחה ל'מרווה לצמא')
תגובות