ליל שבועות אצל מרן הגר"ע יוסף • מיוחד

אשרי מי שגדול בתורה: הרבנית יהודית יוסף, כלתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, על לילי חג מתן תורה אצל מרן. מדוע שאל מרן את מקורביו "אתם רוצים שאצא עם הארץ"? וגם: מעשה בכוס מים

בכל שנה בערב חג השבועות, היה מגיע לביתו של מרן זצ"ל, ידידו הנאמן והמוערך – עו"ד דוד גלס ז"ל, כשהוא נושא בידיו סידור פרחים ססגוני ומרהיב לכבוד החג. "כאן מקבל עם ישראל את התורה", היה אומר.

חג השבועות היה 'החג' של מרן. מי שהתורה היא נשמת אפו, נסוכה בדמו ועוברת בעורקיו, מכיר יותר מכל אחד אחר את טיבו של יום מתן תורה. "אלמלא ההוא יומא, כמה יוסף איכא בשוקא", היה אומר בהתרגשות, ומתרפק בערגה בפני נכדיו כיצד עמל בתורה מתוך הדחק, בימים של צר ומצוק.

"למען ידעו דורותיכם", אמר לנו פעם, "שלא זוכים לתורה ככה, מהשרוול… צריך לעבוד, צריך לעמול, אדם לעמל יולד. אני הייתי לומד, לא הייתי מבטל שעה אחת. הייתי צריך ללכת מהבית לישיבת "פורת יוסף", מהלך חצי שעה. כל הדרך היה בידי ספר קטן, הולך ולומד. בימי הגשם, הייתי מוכרח לנסוע באוטובוס, היה אוטובוס מספר 2. הייתי יושב בספסל האחרון, הספר בידי, יושב ולומד. לא הייתי מאבד שעה אחת. הייתי שקדן בתורה. ישתבח שמו הקב"ה…"

למעלה מ-20 שנה זכיתי לראות את השקידה המופלאה הזו. העמל שלא חל בו שינוי מעולם. בימים ובלילות, בבריאות ובחולי, בעתות שמחה ובזמני צער ועוגמת נפש, ואפילו בימי אבלות ל"ע (בהם עסק בהלכות אבלות). תמיד באותה תנוחה נצחית, רכון מול עשרות הספרים, במבט ממוקד ובצימאון אדיר, לגמוע עוד כמה שורות, לכתוב עוד כמה מילים. תמיד באותה להיטות ובאותה דריכות.כל הלכה שהעלה על הכתב, הייתה ברגע זה הדבר הגורלי ביותר עלי אדמות.

בשעות הלילה המאוחרות, ממרומי גילו, לאחר ימים עמוסים של שיעורים ברחבי הארץ, ראינו אותו נלחם כאריה שלא לתת תנומה לעיניו. לרגע היה ניתן לזהות איך העיניים נעצמות למחצה, ושוב הוא דופק בחוזקה על הרצפה עם רגלו, וממשיך בלימודו ביתר שאת.

גם כשכבר היה נכנס לחדר השינה, בדרך כלל לאחר השעה 2:00 בלילה, ידענו כי לא תם סדר יומו הפורה של מרן. שנתו היתה קצרה, לא ארכה יותר משעה ברציפות. אלא שגם בעודו ישן, ניתן היה לשמוע לעיתים לא רחוקות, כיצד הוא נושא ונותן במלחמתה של תורה. "החדר שהרב אינו ישן בו", קראו בני המשפחה לחדר השינה של מרן.

אם ייתן איש את כל הון ביתו, באהבה שאהב מרן זצ"ל את התורה, בוז יבוזו לו. והיא השיבה לו את אהבתה, כפל כפליים.

 

מים רבים לא יוכלו לכבות

בשנים האחרונות, נזקק מרן זצ"ל לתמיכה בהליכתו. ההליכה מחדר השינה לספריית הלימוד, כשהוא לבדו, היתה מעט מסוכנת עבורו, ובעלי – הרה"ג משה שליט"א, ביקש מאביו לקרוא לו, בכל שעה, אם ברצונו ללכת ללמוד בספרייה. יחד עם זאת, מתוך היכרות עם מרן, שהשתדל ככל יכולתו לא להטריח איש, הקפיד הרב משה בכל לילה להביא לחדר השינה את הספרים שעסק בהם אביו בלילה, כדי שלא יצטרך לצאת מהחדר לבדו.

בלילות שבת, היה מרן נכנס לחדרו מוקדם יחסית, ולאחר שינה קצרה, לומד עד אור הבוקר. הלילות הללו, נחשבו לילות 'מועדים'. כמעט תמיד הוצרך הרב לעיין בספרים שבספרייתו, ואנחנו ידענו: אין דבר שיכול לעמוד בדרכו, כאשר הוא זקוק לספר… לא הועילו כל ההפצרות של בנו. "הרי אני הולך ללמוד", היה אומר, "ושלוחי מצוה אינם ניזוקין".כך היינו מתעוררים בבוקר למראה הרב יושב בחדר לימודו ורכון על תלמודו.

פעם אירע והחתן שלי הבחין בבוקר יום שבת, שכוס המים שהיתה בשולחן לימודו של מרן בליל אמש, התרוקנה באורח מסתורי… לאחר התפילה, פנה הרב משה לאביו: "אבא, למה אינך קורא לי בלילה, ההליכה מסוכנת, הרופא הזהיר אותי…"

"מאיפה אתה יודע שהלכתי?", שאל מרן בהפתעה.

"הוא הלשין", הצביע הרב משה על החתן, "לפי הכוס מים"…

"מה אעשה?", צחק מרן וסטר על לחיו של החתן בחיבה. "מים רבים, לא יוכלו לכבות את האהבה לתורה…"

 

רק לא "עם הארץ"

אחת האמירות המטלטלות ששמענו ממרן זצ"ל, היתה בשנים האחרונות, כאשר רבו המתדפקים על דלתו, לבקש ברכה ולהנות ממנו עצה ותושיה. מרן לא הרשה לעצמו להאריך ב"קבלת קהל" יותר מכמה דקות בבוקר ובערב. כאשר היו הדקות אורכות יותר ממה שהקציב, הוא היה קם ממקומו בלישכה הסמוכה לבית הכנסת, וצועד אל המעלית המובילה לביתו, תוך כדי שהוא מברך בדרך את הממתינים.

גם כאשר ביקשו אנשים מסוימים לפגוש את מרן בנושאים שעמדו על הפרק, ומרן חשב שלא תהיה תועלת בפגישה זו, הוא סירב לקיים את הפגישה, בנימוס אך בנחרצות. "אני לומד תורה", אמר. "למה אפסיק מלימודי בשביל שיחה בטילה?"

לא רבים הבינו זאת. כמה פעמים אירע, שאמרנו למרן: "רק עוד כמה דקות ביום של קבלת קהל, אנשים משתוקקים לראות את הרב, ובטוחים שמונעים זאת מהם".

מרן הרהר מעט, ואז דפק על השולחן: "אתם רוצים שאני אהיה עם הארץ"?

הוא אמר זאת כמעט בבעתה, באופן שלא השאיר מקום לבקשה נוספת. ניכר היה כי החשש להיות "עם הארץ", כרסם בנפשו עוד מאז ילדותו, עת טיפח ועיצב את שאיפותיו לדעת את כל התורה כולה.

כאשר היו מגיעים למעונו ילדי בר מצוה, היה מרן צובט בלחיו ואומר: "מי שלומד הרבה תורה, יהיה תלמיד חכם. מי שלא לומד, מה יצא ממנו? עם הארץ".

"אתה יודע מה זה עם הארץ?", היה מרן מגביה את קולו.

"סמרטוט!"

ילדים רבים שעברו את רגעי ההוד הללו במחיצתו של מרן, סיפרו כי היה זה הרגע בו גמלה בליבם ההחלטה להקדיש את חייהם לעמל התורה. המילים הספורות ששמעו מפיו הקדוש של ספר התורה החי, קיפלו בתוכם מוסר נוקב לכל החיים. הנחישות והתקיפות שעמם נאמרה את המילה "סמרטוט", החדירה בהם רושם חד וברור, שלא ימחה לעולם: רק לא עם הארץ.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.