"ברצוני לשתף את הקוראים במעשה שאירע עמי" – כתב השבוע הרב יוחנן ריינר שליט"א, מחבר עלוני 'וטהר ליבנו'.
בהיותי אברך כולל שתורתו אומנותו, הייתי מנהל פנקס מסודר של הכנסות והוצאות. הפרוטה לא היתה מצויה וניהלתי תקציב מסודר של הוצאות כדי לחיות ממה שיש. בימים מאושרים אלו בהם זכיתי להיות בראש הפירמידה להתהדר בתואר היקר 'אברך', הייתי נאלץ לפעמים לחשב את ההוצאות ולראות האם ידי משגת לביצה או ללבן ואולי לשניהם גם יחד… כזו היתה הדלות!
ביום מן הימים סיפרה לי רעייתי כי אחיותיה מתעתדות לטוס לחו"ל כדי לבקר את אביהן. גם רעייתי רצתה להצטרף לנסיעה זו, אולם עלות הכרטיס היתה גבוהה מכפי שיכולתי להשיג ועמדה על 1000 דולר. לא היה לי קצה של מושג מהיכן אוכל להשיג את הסכום וקיוויתי שגם רעייתי תוכל לקיים מצות כיבוד אב.
באחד הימים, בעוד אנו עסוקים בסוגיית כרטיס הטיסה, חזרתי מהכולל. דרכי עברה באזור חילוני. ערימה גדולה של ספרים ישנים היו זרוקים ליד פח גדול, וברגע הראשון נדמה היה לי שמדובר בכתבי קודש הטעונים גניזה. התכופפתי ופתחתי את הספר הראשון. אני זוכר שפתחתי את הספר בעמוד אקראי ושם חיכו לי עשר שטרות של מאה דולרים כל אחד…
חזרתי לביתי עם 1000 דולרים בכיסי, לא לפני ששאלתי את מו"ר הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל מה מוטל עלי לעשות, והוא פסק לי: "הרי שלך לפניך". זכורני שרעייתי שאלה אותי האם אני חש בטוב כיוון שפני ירוקות. הנחתי לפניה את ערמת הדולרים וסיפרתי לה מדוע אני ירוק…
בכל נים מנימי נפשי הרגשתי איך דואג הקב"ה לאברך מעל לדרך הטבע. שנים חלפו מאז אותו חיוך של הארה והשגחה פרטית, ונאלצתי לצאת לפרנסתי. כיום אני מלמד תלמידים אולם כבר איני יכול להתהדר בתואר היקר והמופלא 'אברך'. לפעמים, בעתות מצוקה כלכלית, אני מנסה לראות אולי מחביא לי הקב"ה דולרים פעם נוספת ליד הפח, אולם חוץ מאשר זבובים ירוקים לא מצאתי מאז ולו דולר בודד… המתנה שקיבלתי נראית לעניות דעתי השגחה מיוחדת השמורה לאברכים הלנים באוהלה של תורה. (י. פריינד, מתוך יתד השבוע ל' שבט תשפ"א)
תגובות