יש חיים לאחר החיים: הרב גנוט בסיפור אמיתי ומצמרר מכלי ראשון!

המספר, אחד מעובדי העירייה המוערכים והידועים בעיר מגוריי אלעד. יהודי הגון ורב פעלים, רציני ויסודי, המוכר לי, שנים רבות, כיהודי ירא שמים, מקצועי ואחראי. וכך הוא סיפר לי לפני כמה שנים:

"לפני כמה שבועות נערך כינוס פנימי של הישיבה התיכונית בה למדתי, לפני ארבעים שנה ויותר. המפגש היה אמור להפגיש את כל חברי הקבוצה שלנו וכיון שחלפו להם ארבעים שנה, שמחתי מאד לפגוש את כל החברים מאז ולראות מה יצא מהם אחרי תקופה כה ארוכה.

"בפרט עניין אותי מה קרה עם דוד (שם בדוי). אביו של דוד, שהיה אחד מגבאי בית המדרש של חסידי סדיגורא בתל אביב, נפטר צעיר לימים ובנו דוד שהיה אחד מידידי הטובים, עבר תקופה קשה מאוד. התנתק מאיתנו, החברים, ובסופו של דבר התרחק משמירת תורה ומצוות. מידי פעם הגיעו אלינו שמועות שהוא נכנס לעסקים והתעשר. עניין אותי לדעת מה איתו כעת, האם הקים משפחה וכיצד הוא מסכם את חייו עד כה. שאלתי את המארגנים האם דוד אישר את השתתפותו והם השיבו בחיוב. דוד יבוא.

"והוא אכן בא, ואני, יחד עם רבים מחברי, נדהמנו. הוא הגיע לבוש כחרדי. עם כיפה שחורה גדולה, חולצה לבנה וציציות מתבדרות, כשזקן ארוך יורד על פי מידותיו.

"המפגש היה מלבב ומרתק. חלק מהחברים התמנו לרבנים ידועי שם וכולם שמחו לשמוע מה קורה עם כולם. במהלך המפגש הקציבו המארגנים שכל אחד יספר על חייו כמה דקות. דוד נעמד בתורו וסיפר:

"'בוודאי רובכם תמהים מה קרה לי, מה עבר עלי וכיצד השתניתי כל כך. חייתי כחילוני מוחלט. היה לי טוב בחיים. הייתי עשיר ולא היה לי משעמם. היו לי כמה עסקים וחיי זרמו למישרין. והנה, ביום רגיל אחד כשאני בן 32, חטפתי התקף לב. הריצו אותי לבית החולים ולמרות כל נסיונות ההחייאה, קבעו הרופאים את מותי ואף חתמו על תעודת פטירה'…

"דוד הוציא מכיסו את תעודת הפטירה שלו עצמו, עליה חתום רופא מכובד, המורה להעבירו לחדר המתים, והוא ממשיך ומספר:

"'האמת היה שחוויתי, מה שנקרא כיום, 'מוות קליני'. הרגשתי שאני עולה מעלה מעלה והנה הרבי מסדיגורא זצ"ל נעמד עלי, יחד עם אבי מורי ז"ל, ושניהם גוערים בי מדוע עזבתי את התורה והמצוות. עליתי לבית דין של מעלה ושם, בנוכחות הרבי מסדיגורא ואבא שלי, הציעו לי לשוב לעולם הזה, בתנאי שאתחייב ללמוד תורה בכל יום שעה אחת. זאת הייתה ההתחייבות שדרשו ממני, והוסיפו שאם לא אתחייב – משאירים אותי שם, בשמים'….

"'התחייבתי ומיד התעוררתי. לתדהמת הרופאים לא היה גבול. לא היה כדבר הזה. המת קם לתחייה. כל בית החולים היה על הרגלים. נפטר מתעורר בדרכו לחדר קירור – זה עוד לא היה להם.

"'השתחררתי מבית החולים ועמדתי בהתחייבותי וקבעתי חברותא ללמוד שעה בכל ערב. עזבתי את העסקים ואני עובד בתחום הקשור לתעשייה הביטחונית, ומקפיד כל יום, לרוץ מיד לאחר העבודה לשיעור היומי והמאוד קבוע שלי. כך חייתי במשך עשרים שנה, לא מפסיד שיעור תורה של שעה אף לא יום אחד. אט אט התחזקתי עוד ועוד, התחלתי לשמור מצוות והנה אני כאן, לפניכם'…

"ומה קרה לאחר עשרים שנה?", שאלנו ודוד המשיך וסיפר את סיפורו המדהים:

"'בדיוק 20 שנה אחרי, כשהייתי בן 52, התקיימה חתונתה של אחיינתי באולמי 'ארמונות חן' בבני ברק. הודעתי לאשתי שאני לא מתכווין לוותר על שעת הלימוד היומית שלי, עליה התחייבתי בבית דין של מעלה, אך אשתי וילדי לחצו עלי שלא אאחר לחתונה וכך מצאתי את עצמי נוסע לבני ברק, מוותר על שיעורי היומי והקבוע.

"ואז קרה הדבר. במהלך החתונה חטפתי התקף לב. מסביב החלו צעקות ואנשי הצלה החלו להגיע אלי, מנסים לטפל בי. עצרתי אותם בשארית כוחותי ולחשתי: 'אל תעשו לי כלום. רק תביאו לי מהר כרך גמרא!!'

"'הגמרא הגיעה מיד ואני התיישבתי ללמוד בשארית כוחותי. פתחתי את הגמרא, קראתי כמה שורות ופשוט הרגשתי בריא. וכך היה. הפארמדיקים בודקים אותי ואני ממשיך ללמוד את שעת הלימוד היומית שלי. וכן, 'ההתקף נעלם. הוא בריא', הם מכריזים'…

"כולנו היינו בהלם. דוד העביר בין כולם את 'תעודת הפטירה' המדהימה אותה הוא נושא עליו, לכל מקום, כתזכורת חיה ל'מי יחיה ומי ימות' הפרטי שלו.

(אולי מיותר לציין, מספר פרטים שונו לבקשת המספר, לשמירה על צנעת הפרט).