אבא התחנן ממיטתו בבית החולים “אני לא רוצה שירדימו אותי” • טור נוקב

ישראל בוקשפן שאיבד את אביו המחנך הרב ברוך בוקשפן זצ”ל, חושף לציבור את תחנוני אביו לעזרה, הנהלים לא איפשרו למשפחה לסייע עד לנורא מכל – הבשורה על פטירתו בדמי ימיו כשיתומים בביתו • מסמך מצמרר

כמידי לילה, באופן כמעט אובססיבי מאז אותו יום מר ונמהר לפני פחות מחודשים בו נלקח אבי לבית עולמו, אני שומע שוב ושוב את השיחה המתועדת האחרונה של אבי ז”ל ומתקשה להירדם, רק מחשבה אחת מנקרת במוחי ולא נותנת לי מנוח, האם היה בידי לעשות משהו כדי להציל את חייו, למנוע את רוע הגזרה?… ולא עשיתי?

בהקלטה אבא נשמע כשקולו מעומם וחלוש ומתקשה להישמע אודות למכשירי ההנשמה הוא צועק על סף בכי במעט הכח שעוד נותר בו “רוצים להרדים אותי, אני לא מוכן, זה מיותר, תעזור לי, אני מתחנן…”

כל בני המשפחה הקרובים קיבלו ממנו שיחות דומות בימיו האחרונות לחייו בהם שיווע לעזרה ולמישהו שיהיה שם לצידו ברגעים האיומים האלו, אך הנהלים הנוקשים והשרירותיים של בתי החולים בתקופת הקורונה שמישהו החליט עליהם שם מלמעלה באופן חסר רחמים, מנעו מאיתנו – בני משפחה להיות ליד מיטתו ברגעים הקריטיים בחייו.

אחת החווית המזוויעות שלעולם לא אשכח מתקופת האשפוז של אבא – היה כשאבא התקשר אלי והתחנן שהוא צמא, “רוצה לשתות מים” הוא התחנן, הצוות שמשום מה הקפיד הקפדה יתירה ובאופן הדוק על ההנחיות לא הסכים בשום אופן שיהיה בן משפחה באופן רציף ליד מיטתו, ידינו היו כבולות ורק אחרי אינסוף מאמצים נענתה בקשתו ומי יודע מה היו ההשלכות של ההמתנה האיומה והממושכת הזאת להרטיב את הגרון במצבו הרפואי החמור.

חשוב לציין, רוב רובו של הצוות דווקא עושה ככל יכולתו למען החולים ובני משפחותיהם אלא שההנחיות מגבוה למנוע כניסה למחלקות הקורונה כבלו אף את ידיהם וכך הגענו למצב שבלילה בו נאלצו הרופאים להרדים את אבא, על אף שהפכנו כל אבן לנסות להיכנס לחדרו לבסוף לא היה שם אף אחד מבני המשפחה שיהיה שם לצידו לשמוע את דעתו ולהיפרד ממנו בדקות האחרונות בהם עוד היה בהכרה.

התחננתי לאחיות ‘תנו לי להיות כמה דקות ליד אבא לפני שמרדימים אותו’, השמעתי להם אותו מתחנן דרך הטלפון אבל “יש נהלים” הם חזרו ואמרו, בבוקר שלמחרת התקשרנו לברר מה מצבו אך הוא כבר הורדם, היינו בהלם. אף אחד לא טרח לידע אותנו וההחלטה התקבלה בלי ידיעתנו ואני שואל מי קבע את הנהלים המחמירים והמחשידים האלו? שלולי הם – אני בטוח שמספר נפטרי הקורונה היה קטן משמעותית ולא היינו מגיעים ל-6300 מתים

כאמור, אפילו אם אכן ההרדמה הייתה בלתי נמנעת בהתאם למצבו, מן הראוי שהיו נתונים לנו כמשפחה לנסות ולהסביר לו בשפתו את המציאות ולתרגם לו את מצבו וכך כל החלטה על טיפול רפואי וכמובן הרדמה הייתה מתקבלת בהסכמה ובלב יותר שלם מבחינתו ומבחינתנו כמשפחה.

במקרים מסוימים שהגיעו לאוזני התקבל הרושם שחולים שמפאת הבהלה והפחד הכבידו על המערך הרפואי אם בקשות ותלונות הוחלט על הרדמתם על אף שעל רקע המצב הרפואי שלהם היה ניתן להימנע מהרדמה ובכך להציל את חייהם.

לאור העדויות הרבות ששמעתי מכלי ראשון מבני משפחה שחוו פחות או יותר את אותה החוויה הקשה, התחילה להתגבש אצלי העמדה שאכן השמועות שאסור לחולי קורונה להתאשפז בבית חולים מוצדקות, אנשים נפטרים שם רק מהפאניקה, אם חולה צריך להתקשר לכמה מבני המשפחה לבקש שיביאו לו לשתות אז אולי באמת עדיף להישאר בבית ולסמוך על הנס, מאשר לסבול כאלה דברים איומים.

עכשיו אחרי ששיתפתי את הציבור במה שהיה לי לומר אני יודע דבר אחד שכול מה שאבא שלי רצה זה שהמשפחה שלו תהיה שם יחד ברגעים האחרונים והקשים, אבל משמיים רצו אחרת, אנו נקבל את הדין באהבה ורק נמשיך להתגעגע לאבא אהוב שחסר לנו כל כך בכל רגע

ולמה כתבתי את הדברים? למה ראיתי צורך לשתף אתכם בזה, א. נקודה למחשבה למקבלי ההחלטות, ב. אם חס וחלילה בן משפחה שלכם במצב דומה – כדאי לשקול פעמיים לפני כל החלטה.

ביקשנו את תגובת בית החולים הדסה עין כרם, כשתתקבל – נפרסמה

1 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.