עדן הראל על האסון במירון: “זכיתי לחזור הביתה לבעלי ולילדיי. כלום לא מובן מאליו”

שעות ספורות לפני האסון, עדן הראל נכחה בציון הצדיק. בטור מרגש היא מודה על הזכות לחזור לששת ילדיה ולבעלה כשהיא בריאה ושלמה, בזמן ש-45 מתפללים לא זכו לכך. “אני בטוחה שמי שצריך להסיק את המסקנות המתבקשות, יסיק. הקול היחיד שצריך להישמע עכשיו מאנשים כמונו, זה אהבת חינם”

בעקבות האסון הנוראי במירון, עשרות פוסטים מחזקים פורסמו ברשתות החברתיות – אחד מהם הוא זה של עדן הראל, שנכחה בציון הרשב”י זמן קצר לפני האסון.

“בימים שהכל לא מובן וכלם לא ברור – אני רוצה לעלות לרבי שמעון, להניח את הראש על הציון העטוף בפלסטיק קשיח ולשאול – אבל למה?”, במילים אלו פותחת הראל-מנשה את הטור העוצמתי שלה שפורסם בעיתון ‘שבעה לילות’, טור שלוקח אותנו באחת למחוזות של אמונת צדיקים פשוטה.

“זיכרונות רחוקים של סבתא שלי עם אחותה, דודה שרה, מכינות סלים של שתייה זרחנית שהיום אף אחד לא מעז לשתות, סנדוויצ’ים וסוכריות, או בונבון כמו שסבתא הייתה אומרת, לחלק לכל מי שירצה. עולות לאוטובוס בהתרגשות גדולה ואמונה פשוטה, נוסעות לצדיק. ככה חלמו במרוקו, ככה התפללו, לזכות להגיע.

“ועם כל הזיכרונות שיש לי של סבתא שאומרת בכל הזדמנות ‘איזו זכות עצומה זאת לחיות בארץ שאפשר בפשטות להגיע לציון של רבי שמעון ורבי מאיר בעל הנס’, היה ברור לי כשחזרתי בתשובה שאני חייבת לנסוע לצדיקים. רבי שמעון היה הראשון. נכנסתי בחשש קל, כי מה, קצת פדיחה, מה עכשיו קברים? אני? ולאט־לאט התקרבתי בראש מורכן, הנחתי ידיים על הציון ואמרתי, ‘רבנו, הגעתי’. לקח לי זמן לוותר על האגו שחושב שהוא יודע, לוותר על הדעות הקדומות, לפתוח את הלב וללכת בעקבות השרשרת היהודית הארוכה שלי. להתחבר באמת. לעלות מעל השכל ומעל הדעת שלי.

“רק שם הבנתי את כוח האמונה הפשוטה, התפילה, וההרגשה שמישהו לוקח את שק הדמעות, הבקשות והתפילות שלי ומעלה אותו עד כיסא הכבוד. אי־אפשר להבין למה נפטרו 45 אנשים. וגם לא צריך לנסות ולהבין, אנחנו רואים חלק קטן מהתמונה השלמה. צריך רק לחבק את המשפחות האבלות, להתפלל לשלום הפצועים, ואני צריכה לזכור להגיד ‘מזמור לתודה’, כי בקלות יכולתי להיות שם. שעה וחצי קודם האסון עוד הסתובבתי שם בהתרגשות, הגעתי לצדיק, מילמלתי, בכיתי והתפללתי.

“זכיתי לחזור הביתה לששת ילדיי ולבעלי. כלום לא מובן מאליו. הכל כל כך שברירי. הרי אני שלחתי לעודד הודעה בעודי על ההר: ‘מאמי, הכל רגוע פה, אווירה מדהימה. חייבים בשנה הבאה לבוא עם כל הילדים’. תתארו לכם. אני לא יודעת לחשוב כמו משטרה או ממשלה, להגיד שצריך לשטח את ההר או להביא יותר אנשי אכיפה, באמת שלא. אני בטוחה שמי שצריך להסיק את המסקנות המתבקשות, יסיק. הקול היחיד שצריך להישמע עכשיו מאנשים כמונו, זה אהבת חינם. לא לשפוט, לא לכעוס, לא לפלג. לעזור. לאהוב. כי הלב של כולנו פועם בקצב הנכון. קצב האחדות”

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.