הסיפורים האלה חוזרים על עצמם. מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה יעלו החרדים שנוכחים ברשתות את דבריו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל שהיה ידוע בחיבתו העזה לחיילים ואמר כי ״חיילי צבא ישראל מוסרים נפשם בכפם ונכנסים לגוב האריות כמה צריך להתפלל ולברך אותם לראות חייל צריך לנשק אותו הוא נותן לנו להתפלל וללמוד תורה״.
גם הסיפור הידוע על הרב שלמה זלמן אויערבך שאמר לתלמיד בישיבה שרצה לנסוע לקברי צדיקים בצפון "תעלה להר הרצל, לקברי החיילים, הם צדיקים לא פחות", גם הסיפור הזה שלא ברור אם היה או לא, גם הסיפור הזה מהודהד בעוצמה מדי שנה מחדש.
וזה לא סתם. לציבור החרדי חשוב להבהיר – "אנחנו איתכם. אולי לא בדרך שלכם, אבל בהחלט איתכם".
היחס הרבני לחיילי צה"ל ידוע. לפני כשנתיים אמר מנהיג הציבור החרדי הרב גרשון אדלשטיין כי "חללי צה"ל הם קדושים עליון שאין אף בריה יכולה לשבת במחיצתם". הזכרנו גם את דבריו של הרב עובדיה יוסף והרב שלמה זלמן אויערבך, וכמותם עוד רבים.
והאמת צריכה להאמר: ליום הזיכרון אין שום משמעות אמיתית. כיהודים מאמינים בני מאמינים אנו יודעים כי היום בו עולים לקברו של הנפטר הוא יום השנה ולא יום שנקבע בצורה ממלכתית, שתהילים ומשניות מועילים לנפטר ולא צפירה קצרה ומלאכותית.
אנחנו זוכרים, אנחנו כולנו זוכרים. אבל בזמן שאתם תעמדו בצפירה במשך פעמיים בשנה למשך דקה, אנחנו נלמד תורה לזכות החיילים ולעילוי נשמת הנופלים במשך 365 יום בשנה. בזמן שאתם תשתתפו בטקס "שרים וזוכרים", אנחנו נגיד פרקי תהילים לטובת ההולכים. ובזמן שאתם תמשיכו רגע לאחר מכן בשגרת חייכם, אנחנו נמשיך לזכור.
נזכור, אבל בדרך שלנו.
1 תגובות